בלוג

הבלוג שלי - סיפורים והגיגים


blackbird(s) singing 

(ציפורים שחורות שרות).


שתי יצירות, דומות מאד, של מאיה גלפמן, מוצגות בשני הקצוות של התערוכה "חוטים וקשרים" במוזיאון ישראל. האחת פותחת את התערוכה והשניה סוגרת אותה- תלוי מאיזה צד נכנסים אליה.

"ציפורים שחורות" של מאיה גלפמן

בתמונה לעיל נראית אחת משתי היצירות היצירות, הנקראות שתיהן  "צפורים שחורות". צפורים הן סמל ידוע לחופש- די אם ניזכר בכמה שירים מפורסמים שעוסקים בהן על מנת לשוב ולהיווכח בכך (למשל "a bird on a wire" של ליאונרד כהן, "עוד יהיה לי" ("יום אחד אולי אפרוש כנפיים" בביצוע המוכר של מרגלית צנעני למילותיה של רחל שפירא), ו"blackbird" של החיפושיות ששמו כמעט כשם היצירה של גלפמן). אבל הצפורים ביצירה אינן חופשיות. הן מחוברות, וכמו יוצאות ומנסות בלא הצלחה לעופף מתוך, כדורי צמר שחורים, המזכירים משקולות של אסירים.
ממה מנסות הצפורים להשתחרר?
התערוכה "חוטים וקשרים" עוסקת ב"עבודות מחט" (needlework) - עבודות שלאורך שנים ובמידה רבה גם היום שויכו בעיקר לנשים ועד לשנות השישים- שבעים של המאה הקודמת נחשבו למלאכה (craft)- לעומת האמנות "הגבוהה" של ציור ופיסול- שנחשבה לגברית בעיקרה. מי שבמידה רבה היו האחראיות לשינוי בהיררכיה היו האמניות מהגל הראשון של האמנות הפמינסטית- שפעל בשנים שציינתי לעיל. בתערוכה יש יצירות רבות שעוסקות בנשיות ושבעיני מהוות הן עצמן יצירות של אמנות פמינסטית (לפחות כאחד הרבדים שלהן) או מתכתבות עם יצירות כאלה.
האם הציפורים (כשבעברית המילה "ציפור" היא ממין נקבה), אם כן, מנסות להשתחרר מן הכבלים בהם כבלה החברה את הנשים- (שזו פרשנות אולי קצת נרחבת ומרחיקת לכת- ואני מרשה לעצמי להעלות אותה לאור ההבנה הכוללת שלי את התערוכה, וביחס ליצירות אחרות המופיעות בה) - כשאני מתכוונת כאן למשל לחשודים הידועים כגון- מטבח, גידול ילדים, להיות יפות ולשתוק וכן הלאה? ואולי מדובר באופן מילולי בשחרור מהחוט- החוט הקושר אותן ל"שלשלאות" שהוא החוט של אותן מלאכות שנחשבו באופן מסורתי לנשיות, ולנחותות ביחס לאמנות הגברית?
ואולי מה שאנחנו רואים זה מה שיש- אולי הן רוצות לעופף להן- אבל עדיין להיות קשורות לחוט? ואולי הן מתלבטות בענין? גם בקרב האמניות הפמיניסטיות בלטה האמביוולנטיות בין הרצון לתת למלאכות הנשיות, ככאלה, את מקומן כאמנות גבוהה לצד הציור והפיסול, ולבין הרצון להתנער מהן ומהקישור שלהן לנשים ולנשיות. אחרי הכל- למרות צבעי היצירה ולמרות שמי שצילם את התמונה בחר אף הוא בצבעים האלה- לא הכל שחור ולבן...
והאפשרות האחרונה שאני רוצה להציע כאן עוסקת גם היא באמביוולנטיות- כזו שהיא אולי עמומה ומורכבת יותר. ברשימה הקודמת שלי בבלוג (ראו להלן) התייחסתי לדבריו של אריך נוימן (מממשיכיו הבולטים של יונג) לגבי שני הפנים של הארכיטיפ האמהי/ נשי, הקשורים שניהם לתפיסה של דמות האם כמכילה: הפן המספק חום והגנה, והפן הכולא וההרסני. נוימן מתאר את ההתפתחות האנושית מחוסר מודעות למודעות, ומתאר את תהליך הגדילה שראשיתו בהיות התינוק מוכל לחלוטין בקרב אמו וחסר מודעות לחלוטין- ולעבר התנתקות הדרגתית ממנה בד בבד עם רכישת מודעות (ושוב, כמו ברשימה הקודמת, אני כמובן עושה כאן עוול בעצם הצמצום וההשמטות לדבריו של נוימן- וחוזרת וממליצה על קריאת ספרו the great mother). לפי התיאוריה הזו -האם אינה רוצה לתת לילד לגדול ולעזוב אותה- והילד עצמו אמביוולנטי- הוא רוצה לגדול, אך גם רוצה להישאר בחיק האם, נשאב אליה ולחוסר המודעות ונאבק- גם בה וגם בעצמו- לשם הגדילה (היריעה כאן קצרה מכדי לעשות צדק עם דברי נוימן- רק אוסיף שהוא רואה לגמרי בחיוב הישארות בקשר עם האם ועם חוסר המודעות, ולהפך- רואה בשלילה התנתקות מוחלטת מהן).
האם מה שאנחנו רואים כאן, לפיכך, היא הציפור (הילד...) שבקעה מאותה ביצה/ משקולת כבדה (והן הרי עשויות מאותו החומר בדיוק), מנסה לצמוח ולפרוח ממנה לעולם משלה אבל גם לא באמת רוצה, או מסוגלת, להיפרד? האם הגוזל יכול, האם הוא רוצה, והאם זה מה שטוב עבורו- לחתוך את השמיים?
מדבריה של האמנית עצמה אגב, (אותה שתפתי בפרשנויות שלי) עולה, שהשחרור הינו אפשרות העומדת בפני הציפור- שכן אם היא תעוף רחוק מספיק- החוט ייפרם. ועדיין- הוא תמיד יהיה שם, כתזכורת למקום ממנו באה, ולבחירה שלה. 

******************************************************************************************

נשיקת אשת העכביש


"13,000 מטר"- מיצב החוטים של עדנה אוחנה בתערוכה "חוטים וקשרים"

מי שייכנס לתוך מיצב החוטים של עדנה אוחנה בתערוכה "חוטים וקשרים" במוזיאון ישראל (וזו יצירה המזמינה להיכנס אליה- כפי שניתן לראות גם בתמונה) עשוי לחוש בשתי תחושות מנוגדות. האחת- תחושה של הכלה, חום ובטחון, שמקורם בחוטים המקיפים ו"מחבקים" אותו מכל עבר. מקורה של התחושה השניה זהה אך היא שונה מאד- תחושה של חוסר נוחות ואף אימה, במרכזם של החוטים הסוגרים עליו מכל עבר ועלולים, בדומה לקורי העכביש שהם מזכירים, ללכוד אותו לנצח.
ומי שיעצור ויקשיב לרגע, יגלה שברקע מושמע מעין תקתוק מונוטוני- שלאחר זמן מתברר שהוא דופק של עובר. ה"צופה" (שהוא כמובן הרבה מעבר לכך, בשלב הזה) נמצא אם כן במעין רחם- אותו מקום נפלא ומיטיב שלכאורה כולנו רוצים לשוב אליו- מה פשר, אם כן, תחושות האימה?
אחד הדימויים הנפוצים ביותר של הגוף הנשי, כפי שניתן לראות בפסלים החל מן העת הקדומה בהרבה מאד תרבויות, הוא של כד (ראו בתמונה להלן). אריך נוימן, מממשיכיו הבולטים של יונג מפרש זאת בכך שההכלה נתפסת כחלק מהותי, אולי החשוב ביותר, בארכיטיפ האמהי/ הנשי. אלא שלעומת האסוציאציות הרגילות שלנו על הכלה, נוימן מדגיש גם את הצדדים השליליים של ההכלה הזו- כזו שיכולה להיות חונקת, בולענית והורסת. הוא מדבר אופן כללי גם על המרכיבים השליליים של ארכיטיפ האם: אלת החיים היא גם אלת המוות - האם המעניקה חיים היא גם זו הלוקחת אותם ("אמא אדמה"). ניתן להיווכח בכך גם באמצעות היכרות עם אלות ספציפיות שונות- המבטאות אליבא דנוימן פנים שונים מדמותה המורכבת של האם הגדולה. (דוגמה אחת מוכרת יחסית לאלת הרס שכזו היא האלה ההינדית קאלי). היצירה של אוחנה, ממחישה בעייני באופן מופלא את השניות הזו.
פסל של דמות אישה מקפריסין, מתוארך בין 1200-1450 לפני הספירה.

אני עושה כאן כמובן עוול גדול בתמצות בהשטחה ובהשמטת חלקים מרכזיים מדבריו של נוימן בהקשר הזה (ממליצה בחום לקרוא את ספרו the great mother- שאמנם נכתב בת"א (!!!) -אבל בשפה הגרמנית- ולמרבה הצער טרם תורגם לעברית) אך היה לי חשוב להביא כאן משהו מהם, בהתייחס ליצירתה של אוחנה. 
******************************************************************************************

ארץ יצורי הפרא

 


מסתבר שהרי האלפים, שהיום נתפסים בעינינו כשיא של יופי, כלל לא נתפסו ככה עד למאה ה18 (ולתקופה הרומנטית)- ולמעשה התיחסו אליהם בעיקר כאל מקום מאיים- "שממה מלאת שדים". במובן הזה התמונה שאתם רואים כאן היא אכן של "ארץ יצורי הפרא". 

מדובר בטקס שעדיין מתרחש באזור האלפים מדי שנה, שהוא למעשה (כמו רבים וטובים אחרים) טקס פגאני שעבר הטבלה לנצרות, שמקורו באמונה שהרי האלפים שורצים שדים שיש להלחם בהם ולהתגונן מפניהם.  מסתבר שיש לא מעט טקסים כאלה שמתקיימים גם בתקופתנו- למעשה ספר שיצא בשנת 2012  (נכון לעכשו רק בשפה הגרמנית... https://www.amazon.de/Alpend%C3%A4monen-Geheimnisvolle-Mythen-Riten-Bergen/dp/3866903197?ie=UTF8&*Version*=1&*entries*=0) סוקר עשרים מהם.

הגעתי למידע המרתק הזה, ואני עוסקת בו, בסיורי הגינות שלי. מסתבר שהמילה גן מקורה בשורש ג.נ.נ שפירושו- לגונן. לעומת היער- שעד היום מייצג בתת מודע שלנו טבע פראי ומאיים, שאמנם יש בו חופש אך הוא גם הרה סכנות (ע"ע כיפה אדומה וזהבה, האדונית והרוכל, "היער האסור" של הארי פוטר, ועוד ועוד)- הגן מייצג טבע מוגן ובטוח. גם היום אנחנו לא מוגנים לחלוטין מאיתני הטבע- לא כל שכן בימים עברו, ובניית גנים והשימוש בהם אפשרה ועדיין מאפשרת הנאה מהטבע בצד תחושה של שליטה ובטחון. 

*****************************************************************************************
 
סדר סדר תרדוף

טל יזרעאל, שהיא גם אמנית נהדרת וגם חברה, הזמינה אותי ליטול חלק בשיח הגלריה בתערוכת היחיד שלה, "היכל הכלים".  התערוכה (שעוד עליה תוכלו לקרוא כאן: https://www.facebook.com/events/1121400977880193/) נוצרה בעקבות שיתוף פעולה עם כימאים, ועוסקת בסדר ואי סדר בעולם הטבע, ואני נתבקשתי לדבר על המשמעות הנפשית של המושגים האלה.

דברתי על נושאים שונים, בין היתר על כך  ש"סדר" הוא אולי ה- מטאפורה לבריאות נפשית. דברתי על כמה מהיצירות בהקשר הזה-של ההתפתחות הנפשית- מחוסר סדר וארגון לאישיות בנויה ומאורגנת. ודיברתי גם על היצירה שאתם רואים בתמונה, ושלקחה אותי למקומות קצת אחרים:


"ויטרינה" יצירתה של טל יזרעאל מתום התערוכה שלה "היכל הכלים".

ליצירה הזו  קוראים  "ויטרינה"- וקצת קשה לראות אבל היא כוללת את הרהיט האמיתי, ובתוכו הקרנה של רהיט זהה לו, שבתוכו מסודרים חפצים שונים, ובהם מפיות רקומות, כלי פורצלן, וקופסאות מסמכים. הויטרינה והחפצים ששבתוכה, היו שייכים לסבה וסבתה ז"ל של טל, ובהם היתה אצורה ההיסטוריה שלהם- ובכללה תמונות של בני משפחה שנספו בשואה. בעייני נראתה היצירה הזו כמעין "בבושקה"- ארון, ובתוכו ארון זהה לו, ובתוכו חפצים המכילים חיים שלמים ובהם עוד קופסאות המכילות גם את חייהם של הדורות הקודמים- מעין בבושקה הפוכה, שבה החפץ הפנימי והקטן יותר הוא זה שהוליד את הבאים אחריו...
וה"בבושקה" הזו, קיימת למעשה אצל כל אחד ואחד מאיתנו, כחלק מהזהות שלנו, מהאופן שבו אנחנו מנסים להסביר, כלומר- לסדר - לעצמנו את העולם, לתת לו משמעות, להבין מי אנחנו בהקשר הצר (של המשפחה הפרטית שלנו) והרחב (הקבוצה החברתית, ההיסטוריה).

והמילה עצמה "ויטרינה" עם הצליל שמהדהד מקומות לא לגמרי מוכרים אבל גם לא לגמרי זרים, יחד עם המראה הנושן, אבל לא לחלוטין בלתי מוכר, של הרהיט ושל החפצים שבתוכו, מסייעים גם לנו, המתבוננים, למקם את עצמנו, לסדר את עצמנו, בזמן ובמרחב, ביחס ליצירה. לארוג אותה לתוך האסוציאציות שלנו, אולי באמצעות החוט שטל "החביאה" בתוכה, וכך להמשיך במלאכת יצירת המשמעות- מלאכת סידור העולם עבורינו, שלעולם אינה נגמרת.

 

****************************************************************************

על עצים ואנשים 

"דיוקן עץ" של מארק ינאי

בקרתי בשבוע שעבר בתערוכה המקסימה של הצייר מארק (Marek) ינאי שמוצגת בימים אלה בבית האמנים בירושלים. התערוכה נקראת "נוכח- דיוקנאות של עצים ואנשים" וכמו שאתם יכולים לראות בתמונות כאן- זה בדיוק מה שיש בה. 

התערוכה הזו עניינה אותי באופן מיוחד מפני שהיא המחישה את מה שהתוודעתי אליו כשבניתי את הסיורים שלי בגנים- שלאנשים יש רגשות מיוחדים כלפי עצים, ולמעשה הזדהות איתם. האנלוגיה בין העץ לגוף האנושי מוכרת לכולנו, ובשפות רבות אפילו משתמשים באותן המילים לתיאור החלקים ה"מקבילים" (כגון limbs באנגלית- שפירושה הן ענפים והן גפיים), וכמובן שיש שימוש בעצים לתיאור גניאולוגיה והתיחסות לצאצאים שלנו כמי שנפלו קרוב או רחוק מהעץ (כלומר- מאיתנו). וגם כשפסיכולוגים מפרשים ציור עץ הם מתיחסים אליו כייצוג של העצמי. 

ומסתבר שבתרבויות מסוימות האנלוגיה הזו חיה ומודגשת עוד יותר מאשר בתרבויות אחרות. באזור מסוים ביפן, למשל, נוהגים לשתול עץ מסוים (שגדל מהר) כאשר נולדת בת, ולפני החתונה שלה כורתים אותו ומכינים ממנו שידת מגירות לנדוניה שלה. ההורים של החתן שותלים לכבודה עץ פרי, המסמל את הפוריות שלה, וכאשר היא מתה כורתים אותו ומשתמשים בו (בחומר העץ- wood) על מנת לשרוף את גופתה. באופן דומה, בתרבות מסוימת בדרום מזרח אסיה (באי נוסה פנידה, לא רחוק מבאלי) שותלים עץ (סוג מסוים של עץ קוקוס) כחלק מטקסי חגיגת היציאה של השן הראשונה של הילד, והוא מתחיל להניב פירות בסמוך להגעת הילד לבגרות מינית, ולמעשה מהווה מעין אלטר אגו של הילד. המילה ל"דם" בשפת בני המקום זהה למילה המשמשת לתיאור לשד העץ.


שמים לב ל"עץ" באזור המצח?



***************************************************************************

 ושוב: מקומות מופלאים ליד הבית, או: זויות מעניינות באזור משכנות שאננים
 אחד הדברים הכי נפלאים בבניית סיורים, הוא התגליות המרתקות שמתגלות כשרק מסתכלים קצת מסביב. מהלך "מסע ההכנה" שלי לקראת הסיור "גן נעול" שאני עומדת להדריך במסגרת מרתון הטיולים השנתי של יד בן צבי, נתקלתי גם בזוית ממנה משכנות שאננים נראית כמו מושבה בגליל: 

בוסתן אברהם במשכנות שאננים- ללא רמז מיקום....


והנה לכם ההוכחה שאכן מדובר בירושלים: 



ומצאתי גם את הסימן הבא- שנראה היה לי חידתי ומשונה. מישהו מכיר?





בסופו של דבר הסתבר שמדובר ב"סימן הטאפוס"- שהוא סימנם של שומרי הקבר הקדוש.  מדובר בכינוי שנתנו לעצמם היוונים האורתודוכסים בארץ. האותיות ט ו פי ביוונית, נמצא במקומות שונים בירושלים וכמעט בכל מנזר יווני אורתודוכסי ואורתודוכסי בכלל. נראה שהעמוד שבגן שליד משכנות שאננים, עליו מצויר הסימן, הגיע מאחד המנזרים האלה.
*****************************************************************************************

מה עושה מסיכה ונציאנית בסינמה סיטי? או: ברוכים הבאים ללאס וגאס הישראלית! 



המסיכה הזאת, תאמינו או לא - נמצאת בסינמה סיטי בירושלים. כשערכתי חידון בדף הפייסבוק שלי ובקשתי מאנשים שינחשו איפה היא נמצאת- לקח להם לא מעט זמן לגלות את המיקום. זה כמובן לא מאד מפתיע- לא בדיוק המקום שבו היינו מצפים למצוא אותה. אבל מה היא בכל זאת עושה שם?
 ובכן, תחזיקו חזק ותקשיבו רגע לפני שאתם מבטלים את הקביעה הבאה כמופרכת: הסינמה סיטי היא (בעיני...) לאס וגאס הישראלית! וכל זאת למה?


קודם כל הצבעים והאורות, והנסיון לסחוף בתחושה של זוהר. אבל למעשה זה הרבה יותר מענין מזה. ובקצרצרה: משנות ה50, התרבות האמריקאית משתמשת יותר ויותר בתמות וסמלים (signs) על מנת למכור. בישראל אין לזה הרבה דוגמאות- אבל אתם בטח מכירים את ה hard rock cafe בארה"ב ובעולם. הרעיון הוא למכור לא רק את המוצר (נגיד, קפה)- אלא גם למכור חוויה, כך שאנשים יעדיפו, למשל, את בית הקפה המסוים.


תמונה של אחד מסניפי "rain forest cafe"- כדגומה לתמטיזציה

קוראים לזה "תמטיזציה" וה-דוגמה העולמית לתופעה היא לאס וגאס- שם כל hotel-casino-resort מכניס אותך לעולם אחר: מצרים, פריז, רומא העתיקה- וכמובן ה venetian המדהים (של ידידנו שלדון אדלסון, אגב)- שלדעתי הוא ההשראה למסיכה הונציאנית.


תמונה מתוך מלון venitian  בלאס וגאס. שימו לב- התמונה צולמה בפנים המלון- והשמיים, כמו כל היתר, מלאכותיים...

המטרה של התמטיזציה היא כמובן למכור, אבל למעשה היא עונה על הצורך העמוק של האדם לסביבה בעלת משמעות. הסוציולוג מקס ובר תבע את המושג של "הסרת הקסם מהעולם" -שעוסק בכך שהעולם הפך ליותר רציונלי והסביבה הטבעית לנטולת משמעות- והוא ואחרים עסקו בנסיונות האנושיים להשבת הקסם הזה- בין היתר- באמצעות עיצוב סביבות סימבוליות. (זה נושא מרתק- אבל לא אוכל להרחיב כאן יותר...)

בכל מקרה בסינמה סיטי, בנוסף לתמטיזציה של "עולם הקולנוע והזוהר"- יש גם הרבה מאד פריטים שלאו דוקא קשורים לעולם הזה (זוהר/ קולנוע) אבל מאד מזכירים תמטיזציות שונות של לאס וגאס. בין היתר: פסלים רומיים ויוניים ( caesars palace) , פסלים מצריים (צלון- קזינו- לוקסור), אבירים (exculiber), וגם פסל הפרחים הקצת משונה שרואים בתמונה להלן שבעיני נראה בעיקר כמו התקרה של צ'יהולי ב bellagio


זה פסל/ קישוט ממתחם הסינמה סיטי בירושלים





וזה חלק מהתיקרה שעיצוב צ'יהולי במלון בלאגי'ו בלאס וגאס

ואגב, את המזרקה של הסינמה סיטי בנה אותו אחד שבנה את זאת של ה Bellagio (מרק פולר, נשיא ומנכ"ל חברת wet מקליפורניה). I rest my case


**************************************************************************************

עליסה בארץ החגיגות

בסיור שערכתי למטפלים באומנות עסקתי בהרחבה בקשר שבין עליסה בארץ הפלאות ונרקיסיזם - אז הנה הנסיון שלי להסביר בקצרה איך אני חושבת שעליסה קשורה לתערוכת "יומולדת" והשנקל שלי שמצטרף לאינסוף הפרשנויות המוצעות לספר (תקציר הפרקים הקודמים: היתה לי בתערוכה אסוציאציה לעליסה. ראו בהמשך). טוב, אני ממש מקווה לכתוב בענין משהו קצת יותר מסודר- וכשיהיה כזה כמובן אעדכן, אבל הנה הרעיונות בקליפת אגוז:

זאת שבתמונה היא קיילי ג'נר (נא לא להרוג אותי על טעויות באיות ובטח שלא לדווח למועדון המעריצים שלה). היא סוג של סלב- קשורה לקים קרדשיאן ולתכנית הריאליטי שלה. מה שיש משמאלה זו עוגה בצורת הכובע של הכובען המטורף, ומה שהיא עושה כאן זה לחגוג את יום הולדתה ה16 ברוב פאר והדר הכולל כסף שזורם כמו יין שזורם כמו מים. קיילי מאפשרת לי לתפוס פה שתי ציפורים במכה אחת- מסיבת יומולת גרנדיוזית עד כדי מופרכות, ו... נכון. עליסה.

אז קיילי היא כמובן לא הסלבית היחידה שלא מצאה שום דבר ראוי יותר לעשות עם הכסף שלה מאשר לשפוך אותו כדי לחגוג את המאורע המסעיר והחד פעמי של יום ההולדת שלה. הידעתם למשל שפריס הילטון חגגה את יום הולדת ה21 בחמישה אזורי זמן במקביל (בשלוש יבשות) והוציאה על כל אורח כ75,000$? אבל אני סוטה מהנושא כהרגלי- והאמת המרה היא כמובן שיש לא מעט ילדים, גם בישראל, שחוגגים להם באופן מאד ראוותני. זה קשור גם לחברה הצרכנית שאנחנו, אבל גם (וזה הולך ביחד)- לנרקיסיזם. וחברה נרקיסיסטית כוללת בתוכה כמובן גם יחידים נ', וגם הורים נ'- שזה בהכללה הכי גסה ולא מקצועית- אנשים שאכפת להם רק/ בעיקר/ הרבה יותר מעצמם. ולכן יום ההולדת הוא הרבה פעמים show לשכנים ולאורחים- ופחות חושב מה מרגיש/רוצה /צריך הילד. למי שקרא (או יקרא) את מה שכתבתי בהקשר של התערוכה הזו לגבי  ההעדר ההורי? גם זאת צורה שלו (כלומר- העדר רגשי).

(להלן פיסקה למיטיב לכת:) והאגו של אנשים נ' (כלומר- במונחים מקצועיים "העצמי" אבל נניח כרגע למונחים האלה)- הוא כידוע מאד מנופח- אם כי למעשה הוא מכסה על אגו קטן ופגיע - ולכן יש הרבה פעמים תנודות- בין התחושה של "אני יותר טוב מכולם, הכי שווה, הכי חשוב" ולבין תחושה של חוסר ערך מוחלט. בשני המקרים- התחושה קיצונית ולא תואמת למציאות. כמו התנודות בגודל של עליסה... (אגב יש בתערוכה גם עוגה קטנטנה אחת).

ואז עשיתי חיפוש וגיליתי שיש אנשים שחיו במחיצת נ'- בעיקר כאלה שגדלו עם הורה נ'- שמתארים את החוויה שלהם במחיצת האדם הזה כחיים בעולם הכאוטי והפרדוקסלי של עליסה. וכמובן שההעדר ההורי מאד בולט בספר: אין בו בכלל דמויות הורים מיטיבות. לעומת זאת יש בהחלט דמויות נ'- הדוכסית, המלכה, וגם הכובען. וזוכרים (ברור...) את נושא הזמן שהוא מרכזי כל כך בימי הולדת? גם הוא כמובן נושא מרכזי של הספר (למעשה של שני הספרים). ויש עוד נקודות חיבור- אבל נראה לי שנכון לעכשו הכברתי מספיק. כאמור- מקווה לכתוב בנושא משהו יותר מסודר ומנומק...

**********************************************************************************

כמו קופסת ממתקים שהמוות הילך בה
 אין ספק שהשם שנתתי להרהור הנוכחי הוא מדכדך. אבל השם הזה (שאגב לקוח, למיטב זכרוני, מציטוט של רוני סומק מתוך סיפור של ברונו שולץ) הולם ביותר את מה שאני סבורה שעלה באופן חזק וברור מאד בתערוכת "יום הולדת", המוצגת בימים אלה באגף הנוער של מוזיאון ישראל.

יום ההולדת - בין אם זו מסיבה ובין אם ציון האירוע- מכיל למעשה את כל החיים שלנו. גם בשביל ילדים וגם בשביל מבוגרים זו פגישה בין עבר הווה ועתיד (אצל ילדים זה ברור- חוגגים את הגיל בהווה, מסתכלים על העבר- הילד נולד וגדל, ושרים "שנזכה לשנה הבאה" ומכבים נר תוך כדי בקשת משאלה). אבל גם אצל מבוגרים זה ככה- ההתיחסות לימי הולדת היא הרבה פעמים כאל "ראש שנה פרטי" שמלווה ביום כיפור משלו- חשבון נפש. אנשים מתיחסים לתאריך הזה כתאריך שממנו והלאה יבצעו שינויים שונים בחיים שלהם, וגם בודקים עם עצמם איפה הם היום- לאן הגיעו וכ"ד. יום ההולדת כמובן מכיל בתוכו גם את המוות- בעצם זו התקדמות של עוד שנה לעברו- או לעבר הזקנה (אם עוד לא הגענו אליה). כלומר- זאת ממש לא רק סיבה למסיבה- למרות שבמסיבה עצמה ובחגיגה יש נסיון להכחיש את זה. 

 התערוכה כולה ממחישה בצורה מאד ברורה את התהליך הזה- מלידה דרך זקנה ועד למוות- זה בא לידי ביטוי גם בתערוכה עצמה שמתחילה ממוצגים יפים ו"עטופים" ונגמרת בהרס וכליה של "סוף המסיבה"- וגם במוצגים מסוימים שיש ושמסמלים גם הם את החיים ההולכים אל קיצם- החל בנרות דולקים- שהם סימן ידוע באומנות לחיי האדם הקצרים, והמשך למשל בבלונים- שבחלק מהמוצגים רואים שיצא מהם האויר. 

"סוכריה" של ג'ף קונס- מוצג עטוף ומפתה




 
"מזרקה" של **** (להשלים)- אחת היצירות המדגימות "מה שנשאר בסוף"

 
בלון שיצא ממנו האויר (*** יצירה של...***)

יש בתערוכה עוד מוצגים רבים שמתיחסים לזמן העובר, ולכליה הבאה עימו. כאן אני רוצה להתיחס לתמונה הבאה- ששמה "ללא כותרת" (יום ההולדת של סוואנה) ושצולמה ע"י הצלמת האמריקאית אנג'לה סטרסהיים). לפני שאתם ממשיכים הלאה- התבוננו רגע בתמונה- האם היא מזכירה לכם משהו? אולי תמונה אחרת, מאד מפורסמת?


ובכן- לי התמונה הזו מזכירה מאד את תמונת "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. מי שמכיר קצת יודע שנעשו על התמונה הזו אינספור ואריציות, ומי שלא יודע מוזמן לגגל...
כזכור, הסעודה האחרונה היתה ארוחת ליל סדר- אירוע שאמור להיות שמח. אבל ישו חוזה באירוע הזה את מותו המאד קרוב. ככה שבשני המקומות יש חגיגה שהמוות נמצא בה. אני סבורה שיש כאן אמירה מעין "כמה שלא נשמח, בסוף המוות יגיע. יהיה עוד יום הולדת ועוד יום הולדת- ובסוף זה יקרה". לעניות דעתי הרי שבשתי היצירות (וגם בסיפור של ישו, כמובן, לא רק בתמונה) ברורה מאד גם הבדידות הקיומית- שנובעת גם מכך שכל אחד בסופו של דבר מת לבד.
אבל מה שהכי אהבתי בתמונה הזאת בהקשר הזה הוא שכלת יום ההולדת היא ג'ינג'ית. כזכור, על פי המסופר בברית החדשה, ישו חוזה בעת הארוחה שאחד מהשליחים יבגוד בו וכי הוא יומת עקב כך. הבוגד הוא יהודה איש קריות- שמתואר כגי'נג'י. כלומר- כאן הילדה היא זו שבוגדת בעצמה- כלומר- אתה (האדם) הוא שבוגד בעצמך- אתה תלך ותזדקן ובסוף המוות יגיע- גם אם לא יהיה שום בוגד אחר.
***************************************************************************************

ט"ו בשבט - החג הציוני הראשון
ידעתם שט"ו בשבט הוא למעשה החג הציוני הראשון? במשנה הוא מצוין כמועד שקשור למצוות שונות שעוסקות בעצים. בסביבות המאה ה17 החלו לחגוג אותו בחלק מהגלויות- גם זאת בזיקה לארץ ישראל- היו אוכלים מפירות הארץ - ולכן הפירות היו יבשים...
החשיבות הלאומית ומנהגי הנטיעות היו המצאה של החינוך הציוני- המחנכים העבריים השמיטו מ"וכי תבואו אל הארץ ונטעתם בה כל עץ" את "מאכל" (כלומר המצווה מדברת למעשה על נטיעת עצי מאכל) ומכאן נסללה הדרך למנהגי הנטיעות המוכרים לנו עד היום. ומדוע היו הנטיעות והייעור חשובים כל כך לעולים הציונים? על כך להלן...

***************************************************************************************


מדוע מרובים עצי האורן בארץ ישראל
אורן ירושלים בהרי ירושלים
נושא, מרתק בעיני, שאני נדרשת לו בחלק מסיורי הגנים, הינו האופן בו עצים יוצרים אצלנו תחושת שייכות- מסתבר שהרצון של בני העליות הראשונות "להרגיש בבית"- הוא שהעלה אלינו גם את עץ האורן:

נראה שהסיבה המרכזית לעיסוק האינטנסיבי בייעור הארץ בתחילת המאה העשרים (וגם אחרי...) היתה שהחלוצים הרגישו צורך להפוך את השטח שלה לדומה יותר למקומות מהם הגיעו - כדי להרגיש שייכות. למעשה אנשי העליה השניה הכריזו על כך שמטרתם לשנות את פני הארץ ונופיה "כחלק מתהליך התקומה והישנוי של העם היהודי" , אבל באופן אבסורדי, למרות שבקשו להיוולד בארץ מחדש וליצור "יהודי חדש" (שיעסוק במלאכת כפיים) - הם פעלו להפיכת הנוף הארצישראלי לנוף ילדותם ו"העלו" לארץ גם את הנוף הזה.


זו הסיבה לכך שכיום אורן ירושלים הוא עץ נפוץ מאד- למרות שעד תחילת ההתישבות הציונית היו ממנו מעט פרטים, אם בכלל (ישנה מחלקות בסוגיה הזאת).

לאה גולדברג, בשירה הנפלא "אורן"- עוסקת בכאב ההגירה, בצד הנחמה שסיפקו לה עצי האורן:

כאן לא אשמע את קול הקוקיה.
כאן לא יחבוש העץ מצנפת שלג,
אבל בצל האורנים האלה
כל ילדותי שקמה לתחיה.

צלצול המחטים: היֹה היה – –
אקרא מולדת למרחב השלג,
לקרח ירקרק כובל הפלג,
ללשון השיר בארץ נוכריה.

אולי רק ציפורי-מסע יודעות –
כשהן תלויות בין ארץ ושמיים –
את זה הכאב של שתי המולדות.

אתכם אני נשתלתי פעמיים,
אתכם אני צמחתי, אורנים,
ושורשיי בשני נופים שונים.

***************************************************************************************

כשיוצאים מגיעים למקומות מופלאים - וזה נכון גם כש"חופרים" וחורשים...


כך למשל לגבי כיבוש השממה לקראת הקמת המדינה- ניתן למצוא בפעולה הזאת רבדים על רבדים של משמעות - והנה עוד אחד מהם: מסתבר שהיה מנהג פגני לשתול יערות בעת ההגעה והניכוס של שטח חדש.

ע"פ חוקר הדתות המפורסם מירצ'ה אליאדה, בחברות  "פרה- תעשיתיות"  - התפיסה היתה כי העולם מקבל את המשמעות שלו מתוקף היותו מתאים לאב טיפוס טבעי ששימש לו דגם (למשל- "ירושלים של מעלה" היתה קימת לפני "ירושלים של מטה", וכן הלאה). 


כל השטחים הבלתי מעובדים יוחסו לכאוס- לקיום חסר הצורה שמלפני הבריאה. לכן, כאשר "כבשו" טריטוריה מעין זו, היה צריך לבצע טקס שמהווה חזרה סימבולית על מעשה הבריאה. השטח הבלתי מיושב עבר תהליך של "צירוף ליקום" ואז יושב.

כדוגמה לכך, מספר אליאדה כי כאשר המתישבים הסקנדינביים כבשו את איסלנד והכשירו את הקרקע, הם לא ראו בכך מעשה חקלאי או עבודה חילונית- אלא שזה היה בעינהם חזרה על המעשה ההיולי (כלומר- הראשוני, הקדמון) של הפיכת הקוסמוס לכאוס.


כרזה לתערוכת "כיבוש השממה" שנערכה בבנייני האומה ב1953  (מתוך "נוסטלגיה אונליין"- אתה נוסטלגיה הישראלית). 
*****************************************************************************************